בשיחה עם קוונטין טרנטינו

בדרך לסיום פוסטפרודקשין על סרטו השמיני, המערבון ‘שמניית המתועבים’ (THE HATEFUL EIGHT) – העוסק בקבוצת פורעי חוק הנלכדים במסבאה במהלך סופת שלגים – מדבר הבימאי על עליונות לבנה שהורישה אמריקה, על אובמה ועל למה הוא איננו דואג לגבי עתידם של ה’רובוטריקים’.

מאת לאנה בראון

צלמת אמנדה דמי

תרגום יואב ארדן

קישור לראיון המקורי שפורסם ב-VULTURE בתאריך 23/08/15

אנחנו חמישה חודשים מתאריך השחרור של ‘שמניית המתועבים’ לאקרנים. כמה קרוב אתה לסיומו?

יש לנו קצת יותר משעה גמורה עד כה. עכשיו בדיוק חזרתי מצפייה בשעה של הסרט ערוך יחדיו.

אתה מרוצה מהשעה שראית?

זה מה שזה ואני עוד רחוק מלהתאבד. אנחנו ממהרים ומנסים להגיע אל הסוף. אז נוכל לעבור על כולו ולשפר אותו אף יותר. אבל קודם פשוט צריך להגיע לסופו.

כל סרט שעשיתי היה תחת דדליין מסויים אותו ניסיתי להספיק, בין אם ההגשה לסאנדאנס כשעשיתי את ‘כלבי אשמורת’ או פסטיבל קאן עם ‘ספרות זולה’. מעולם לא פיספסנו תאריך. ככה גם נמנעים מהסיטואציה בה הסרט גמור וכל מי ששילם בכדי שהסרט יעשה – מבלה בלנבור בו למוות.

אז אתה כבר לא מקבל הערות מאולפנים?

או לא, ועוד איך אני מקבל.

האם זה שונה עכשיו, אחרי ‘ג’נגו ללא מעצורים’ ו’ממזרים חסרי כבוד’? אלה היו השוברי קופות הגדולים ביותר בקריירה שלך, האם ההצלחה הקופתית שינתה דברים?

אני חושב שלא בנוגע לעשיית הסיפור אותו אני מעניין לספר. אבל למדתי שיעור רציני עם ‘גריינדהאוס’, ואני מנסה לא לחזור על אותה טעות. רוברט רודריגז ואני התרגלנו ללכת בדרך שלנו, כשהקהל מצטרף אלינו באותם מסעות מוזרים. התחלנו לחשוב שהם ילכו לכל מקום שניקח אותם. ב’גריינדהאוס’ גילינו שלא זה המקרה. עדיין היה שווה לעשות אותם אבל היה עדיף אם לא היינו עיוורים לכמה אנשים לא היו חסרי עניין.

דיברת כמה פעמים על כך שכשאתה מביים, אתה אוהב לנהל את הקהל כמו שמנצח מנהל אורקסטרה. ככל שהזמן חוף והקהל הופך מתוחכם יותר ומורגל אל סגנונך, האם זה הופך לקשה יותר?

בכנות, קהל מתוחכם איננו בעיה. קהל טיפש הוא הבעיה.
אבל אני חושב שהפיכתו של קהל למתוחכם יותר איינו אלא תוצאה ישירה של זמן. בשנות החמישים, קהלים קיבלו הטעיות קולנועיות שקהלים משנת 66′ יגחכו לגביהם. וקהלים מ-1978 יגחכו לגבי אותם דברים שאלה מ-66′ היו בסדר איתם. הטריק הוא לנסות ולהקדים את זמנך, כך שאף אחד אינו מוצא את סרטיך מגוחכים גם בעוד 20 שנה. עם ‘ספרות זולה’ אנשים הגיבו בסגנון – “וואו, מעולם לא ראיתי סרט כזה. סרט יכול לעשות דבר כזה?” אבל אני כבר לא חושב שזה המקרה עם הסרט הנוכחי. אני לא מדבר כבר מעל הראשים של אנשים. אני חושב שאנשים ראו את ‘ג’נגו’ ו’ממזרים’ וחשבו שהם מחוץ לקופסא, אבל הם הבינו אותם. הם הרגישו על קרקע נינוחה. זה כבר לא היה רק “מה לעזאזל ראיתי עכשיו?!” ואנשים מבינים מה אני עושה עם הז’אנר. הם לא מבולבלים. הם לא חושבים שאני עושה את זה לא נכון. הם מבינים את זה.

אם כבר מדברים על ז’נאר, מה יש במערבונים מבחינתך? אין הרבה שנעשים כרגע.

יש כמה שיצאו בקרוב. אנטון פוקוא עושה את ‘שבעת המופלאים’ (רימייק לסרט מ-1960 בבימויו של ג’ון סטורג’ס) בכיכובו של דנזל וושינגטון, אז זה אחד. ‘ג’נגו’ הצליח כל כך שאני מופתע שאין אפילו עוד.
דבר אחד שתמיד היה נכון זה שאף ז’נאר אמיתי לא הצליח לשקף את הערכים והבעיות של העשור בו נעשה יותר מהמערבונים שנעשו בכל עשור שהוא. המערבונים של שנות החמישים הדגימו את אמריקה תחת שלטונו של אייזנהאור יותר מכל הסרטים שנעשו אז. המערבונים של שנות השלושים שיקפו את האידיאל של אותו עשור, ולמעשה גם המערבונים של שנות הארבעים בגלל אותם שורת סרטים שהיו כמעט מערבוני-נואר ועסקו בנושאים אפלים. מערבונים בשנות השבעים היו בעצם האנטי-מיתוסים של המערבונים – מערבוני ווטרגייט. כולם עסקו באנטי גיבורים, להכל היה מנטליות היפית או נהיליסטית. נעשו סרטים על ג’סי ג’יימס והפשיטה במיניסוטה ובהם ג’סי מגולם כמשוגע רצחני. ב’Dirty Little Billy’, בילי הנער מוצג כרוצח פרחחי חמוד. וויאט ארפ מוצג כמי שהוא בסרט ‘דוק’ של פראנק פרי. בשנות השבעים דאגו כולם לפתוח מחדש את הפצעים ולהראות את אותם אנשים כפי שהם היו באמת. כתוצאה מכך, המערבונים הגדולים שיצאו בשנות השמונים היו כמו ‘סילברדו’ וניסו לשלהב את הקהל שוב, אלה היו מערבוני-רייגן.

אז באיזה אופן מציג הסרט ‘שמניית המתועבים’ את העשור הנוכחי?

אני לא מנסה לעשות את ‘שמניית המתועבים’ עכשווי בשום צורה, אופן או דרך. אני רק מנסה לספר את הסיפור שלי. זה תמיד נהפך להיות מדי כשאתה מכוון לעשות משהו כזה (עכשווי), כשאתה מנסה לעשות מערבון היפי או כשזה שנוגד את התרבות העכשווית.

‘שמניית המתועבים’ עושה שימוש במלחמת האזרחים כתפאורת רקע, בדומה לאופן ש’הטוב, הרע והמכוער’ (לאונה, 1966) עושה.

‘הטוב, הרע והמכוער’ לא עוסק בסכסוכי הגזע במהלך מלחמת האזרחים, זה פשוט משהו שקורה שם. הסרט שלי מדבר על מדינה שנקרעת בידיי הסכסוכים הללו והתוצאות שלהם, שש, שבע, שמונה, עשר שנים לאחר מכן.

מה שהולך לגרום לסרט להרגיש מאוד בן זמננו. כולם מדברים על גזעים שוב.

אני יודע, זה מאוד מרגש אותי.

מרגש?

סוף סוף סוגיית העליונות הלבנה מדוברת ומטופלת, ועל זה הסרט מדבר.

איך מה שקרה בבולטימור ופרגסון מצא את דרכו אל ‘שמניית המתועבים’?

זה היה כבר בתסריט. זה היה כבר בחומרים שצילמנו. זה פשוט צירוף מקרים שזה אקטואלי. לא ניסינו להפוך את זה לאקטואלי. זה פשוט ככה. אני אוהב את זה שאנשים עכשיו מדברים ומתמודדים עם הגזענות הממוסדת שקיימת במדינה הזו ולא זכתה כלל להתייחסות. זה מרגיש כמו רגע מהסיקסטיז בו אנשים חייבים לחשוף את עצמם בבוטות לפני שדברים יוכלו להשתנות. אני מלא תקווה שזה מה שיקרה עכשיו.

אתה תמכת באובמה, איך לדעתך הוא תיפקד?

אני חושב שהוא פנטסטי. הוא הנשיא האהוב עלי, ללא עוררין, מאלה שכיהנו במהלך חיי. הוא היה מעולה בשנה החולפת. במיוחד הגישה הזריזה שלו בטיפול בנושאים, אחד אחרי השני אחרי השלישי אחרי הרביעי וככה הלאה. גישת ה’לא לוקח שבויים’. היחס ‘ממש לא איכפת לי’ שלו פשוט כל כך קול. כולם תמיד מדברים על כל הנשיאים הצולעים האלה. מעולם לא ראיתי מישהו מסיים את הכהונה שלו בסיומת שכזו. כל האנשים שתמכו בו לאורך הדרך, וכל אלה שפיקפקו בו על דבר כזה או אחר – אלה אוכלים את הכובע שלהם עכשיו.

בחזרה לסרטים: סטיבן שפילברג וג’ורג’ לוקאס הציגו דעה פסימית בנוגע לעתיד של תעשיית הקולנוע, עם חשש שבעזרת מעט מאוד כשלונות – כל העסק יכול להתמוטט. האם אתה חולק את דאגתם?

הפסימיות שלי איננה נוגעת לעשיית קולנוע הזיכיונות, הדברים האלה קיימים מאז שנולדתי. אפשר לדבר על ‘רובוטריקים’ עכשיו, או על סדרת סרטי ‘כוכב הקופים’ וג’יימס בונד כשהייתי ילד קטן ולא יכולתי לחכות לראות את הסרטים האלה. למעשה, כשנסיים פה אני הולך לראות את ‘שם קוד מ.ל.א.ך’ של גאי ריצ’י. אין לי מושג למה שפילברג ולוקאס מתלוננים על סרטים כאלה, הם לא צריכים לביים אותם.

hateful-eight-06

בצילומי ‘שמניית המתועבים’. צילום-אנדרו קופר. זכויות שמורות לחברת האחים ווינשטיין

חלק מדאגתם נגעה לכך שסרטים קטנים יותר נדחפים החוצה על ידי שוברי קופות.

אנשים אומרים את זה כל שש שנים. כולנו מסכימים ששנות השבעים, או שלושים – תלוי בטעם שלך – זה העשור הטוב ביותר בהיסטוריה של הקולנוע ההוליוודי. לדעתי שנות התשעים גם נמצאים שם למעלה. אבל אנשים אומרים מה ששפילברג אומר לכל אורך שנות התשעים, והם אמרו זאת גם בשנות השבעים.

אז אתה לא דואג בכלל?

לא בגלל הסיבות השטותיות שנתת עכשיו. אם תצא ותראה המון סרטים של כל שנה נתונה, יהיה מאוד קשה להרכיב את רשימת העשרה הטובים ביותר, בגלל שראית המון דברים שאהבת. העשרים הטובים ביותר זה קל יותר. בדרך כלל יש יצירת מופת אחת לשנה, ואני לא חושב שצריך לצפות ליותר מיצירת מופת אחת לשנה, אלא אם זה שנה מוצלחת מאוד.

ועם כל הכבוד לשוברי קופות, אין גרוע יותר מסרט-מיועד-אוסקר לא טוב.

הסרטים שפעם התייחסו אליהם כעצמאיים, כמו אלה בפסטיבל סאנדאנס בשנות התשעים – אלה סרטים שמיועדים לאוסקר עכשיו. סרטים כמו ‘הילדים בסדר’ (צ’ולודנקו, 2010) ו’פייטר’ (ראסל, 2010). אלה הסרטים עם התקציב הבינוני אבל עכשיו יש בהם שחקנים גדולים יותר ותקציבים גדולים יותר. הם טובים, אבל אני לא יודע אם הם על-זמניים כמו חלק מהסרטים משנות התשעים והשבעים. אני לא יודע אם נדבר על ‘גנב עירוני’ (אפלק, 2010) או ‘הילדים בסדר’ או ‘An Education’ (שרפיג, 2009) בעוד 20 או 30 שנה. ‘רמז לסקנדל’ (אייר, 2003) זה אחד נוסף. ‘פילומנה’ (פרירס, 2013). חצי מהסרטים האלה עם קייט בלאנשט הם סרטי אומנות שכאלה. אני לא אומר שאלה סרטים לא טובים, אבל לאף אחד מהם אין חיי מדף רציניים לדעתי. אבל ‘פייטר’ ו’חלום אמריקאי’ (ראסל, 2013) אלה סרטים שאנשים יראו בעוד 30 שנה.

אתה באמת חושב ככה?

יכול להיות שאני טועה לחלוטין. אני לא נוסטרדאמוס.

מה הופך את ‘פייטר’ לסרט שאנחנו עדיין נדבר עליו עוד 30 שנה?

חלק מזה טמון בכישרון של דיוויד או ראסל שפרץ לאחרונה לתודעה הציבורית. הכישרון תמיד היה שם אבל רק ב’פייטר’ ממש התגבש. אני חושב שהוא במאי השחקנים הטוב ביותר, ביחד איתי, שעובד כרגע בתעשייה. ול’פייטר’ יש ליהוק משובח. לדוגמא, אני ממש אהבתי את ‘גנב עירוני’ שגם יצא ב-2010. זה היה סרט פשע טוב. עם זאת, ליד ‘פייטר’ זה ממש לא מחזיק כי כולם ב’גנב עירוני’ מהממים. בן אפלק היחיד שמצליח לגרום לזה לעבוד בגלל המבטא הבוסטונאי המעולה שלו. אבל הפושע מהמם, הבנקאי מהמם, הסוכן אף.בי.איי מהמם, השרמוטה של העיר – בלייק לייוולי – מהממת לחלוטין. ג’רמי ראנר הוא הכי פחות מהמם שם והוא דיי פאקינג חתיך. ואז כשאתה רואה את ‘פייטר’ ואתה מסתכל על האחיות האלו – הן כל כך נהדרות. כשאתה רואה את ראסל מלהק את האחיות ואתה רואה את אפלק מלהק את בלייק לייוולי אתה פשוט לא יכול להשוות את השניים כי האחד מוכיח עד כמה השני מזוייף.

על הפוסטר של ‘ג’נגו ללא מעצורים’ אפשר למצוא את ג’יימי פוקס וליאונרדו דיקפריו, ב’ממזרים חסרי כבוד’ משחק בראד פיט. אבל ב’שמניית המתועבים’ השם הגדול ביותר זה קורט ראסל ואחריו סמאול ל. ג’קסון וג’ניפר ג’ייסון לי. האם היה עלייך לחץ להביא שמות גדולים לשחק בסרט?

לא. אם היה תפקיד ששחקן גדול יכל למלא, ואותו שחקן היה מעוניין למלא אותו, בהחלט היה עלי לחץ לשקול אותו. ואין לי שום בעיה לעשות זאת, למעט אם אינני אוהב את השחקן הספציפי הזה. אבל רק בגלל שמישהו הוא כוכב לא אומר בהכרח שהמעריצים שלי או המעריצים שלו רוצים לראות שיתוף פעולה של שנינו. יש דבר כזה שנקרא שחקן-כלבבי, וכמה טוב שהם מבצעים את הדיאלוג שאני כותב זה חלק מאוד מאוד חשוב מבחינתי. זה סרט למשל שאין בו מקום לשחקנים כדוגמת בראד או ליאו. כאן יש צורך בהרכב שחקנים בו אף אחד אינו חשוב יותר מהשני.

יצא לך להציל מספר קריירות של שחקנים. האם אתה הופך אחראי לאותם קריירות? והאם אתה נעצב כשאותם שחקנים חוזרים לנקודה בה מצאת אותם?

אף אחד לא באמת חוזר לנקודה בה הוא היה. אולי הקריירה שלהם לא קמה לתחייה כפי שקרה לג’ון טרבולטה, שנהפך לכוכב-על שוב ועשה 20 מיליון דולר לסרט (אחרי ‘ספרות זולה’ 1994). זה כמובן התרחיש הטוב ביותר. זה היה יכול להיות נחמד אם פאם גריר הייתה מקבלת תפקידים ראשיים נוספים בסרטים גדולים (אחרי כיכובה ב’ג’קי בראון’, 1997), אבל האמת היא שקשה לכל אישה לקבל תפקידים ראשיים בסרטים, במיוחד לאישה שחורה בשנות החמישים לחייה. האמת שהיא הייתה מאוד כנה עם עצמה בנוגע לזה. היא עשתה הופעות אורח ותפקידים קטנים בסרטים כמו ‘הבריחה מאל. איי.’ (קארפנטר, 1996). אחרי ‘ג’קי בראון’ היא קיבלה תוכנית טלוויזיה משלה על איזה באר. והיה לה תפקיד בסרט של ג’יין קאמפיון ובסרט ‘The L Word’ (צ’אלקן, אבוט, גרינברג, 2004-2009), כל אלה דברים שלא הייתה משיגה אלמלא הסרט ‘ג’קי בראון’.

אבל אם את מריל סטריפ או ג’וליאן מור, זה קשה לאישה להיות בתעשיית הסרטים מעבר לגיל 28 בערך.

אני לא באמת יודע אם התפקידים שאני כותב מתאימים בכלל למריל סטריפ או ג’וליאן מור. ג’סיקה לאנג מ’סיפור אימה אמריקאי (פאלצ’וק, 2011-) היא יותר לטעמי.

בגלל שאתה טוב בזה – אתה מרגיש אחריות לכתוב תפקידים לנשים מחוץ לדמוגרפיה המקובלת בהוליווד?

אין לי שום אחריות כזה בכלל. אני עושה סרטים כבר עשרים שנה, ועד כמה שאותם החלטות שעשיתי בעשר השנים הראשונות היו מעולות, כנראה שלא הייתי עושה אותם שוב. מה שאני מתכוון זה שמאוד אהבתי את התסריטים שכתבתי, ומאוד אהבתי את הדמויות שכתבתי, ועל לא הייתי מאוהב בהם עד מעל הראש, והם לא היו יקרים לי. אז התלהבתי יותר מליהוק מגניב. אהבתי את הרעיון של לקחת שחקן שתמיד אהבתי אבל שלא שיחק כבר יותר מדי ולשים אותו בסרט ולהראות לאנשים מה הוא יכול לעשות. אבל אני לא כבר לא מרגיש ככה. עכשיו הכל סובב סביב הדמויות, אני באמת חושב שהדמויות שלי יהיו המורשת הגדולה ביותר שאשאיר אחרי. ולכן אין לי שום מחויבויות חוץ מללהק אותם נכון. עשיתי ראיון לנייטליין עם איזה מטומטם. זה היה אני, לאונרדו דיקפריו וג’יימי פוקס והם שאלו אותי שאלות כאלה. אמרתי להם “תראה, אני מחבב את החברה האלה (לאונרדו, ג’יימי), אבל אני אוהב את הדמויות שלי. התפקיד שלהם זה להגיד את הדיאלוג שלי”.

מה גרם לך ללהק את ג’ניפר ג’ייסון לי?

תמיד אהבתי אותה. בתוך תוכי דמיינתי ש’שמיניית המתועבים’ הוא סוג של ‘כלבי אשמורת’ מערבוני,וחשבתי שיש משהו מאוד אגבי בנוגע לזה ולאיפה שנמצאת הקריירה שלי – מעיין סגירת מעגל שכזו. בשבילי, משהו צעק ניינטיז בסרט הזה, ולכן חשבתי שצריכים להיות כאן שחקנים מגניבים מהתקופה ההיא; דוגמאת מייק מדסן היפיוף, או טים רות’ עם השיער הבלונדיני שלו, או סנייק פליסקין (קורט ראסל). אז חיפשתי שחקנים שתגלם את דייזי, ויכולתי לדמיין את ג’ניפר לוראנס עושה עובדה טובה עם התפקיד הזה. היא יכול לדעתי להיות כמו בטי דיוויס אם תמשיך לעשות את מה שהיא עושה. אני חושב שהעבודה שלה עם דיוויד או ראסל מזכירה מאוד את וויליאם ווילר ובטי דיוויס (שעשו יחד את ‘ג’זאבל’, 1938. ‘המכתב’, 1940. ‘השועלים הקטנים’, 1941, דיוויס הייתה מועמדת לאוסקר על כל השלושה, זכתה על ‘ג’זאבל’).

אבל עם כל זה נאמר, חשבתי שדייזי צריכה להיות מעט יותר מבוגרת. היא צריכה להשתלב טוב עם שאר הגברים. שמה של ג’ניפר ג’ייסון לי עלה והיא הייתה ממש טובה. היא פנתה למספר דברים שהשאר פשוט עשו את עצמם מבצעים. היא הייתה צריכה לשחק כאילו היא נורתה והיא צרחה את נשמתה, והצרחה המקפיאת דם הזו לא עזבה אותי. אם זה היה קורה בתוך בית מישהו היה צריך לקרוא למשטרה.

qt

“יש חלק קטן בי שחושב שהכל מושפע בגללי, אבל זו רק המגלומניה הפרטית שלי”

האם אתה נוסטלגי כלפי שנות התשעים?

אני לא, למרות שאני כן חושב שאלה היו שנים מגניבות מאוד. זה בהחלט היה זמן מגניב בשבילי. אבל כמעט באותו אופן שבוב דילן היה צריך לשרוד את הסיקסטיז כדי שהוא לא יחשב אמן של הסיקסטיז – היה עלי לשרוד את הניינטיז כדי שכש-VH1 יעשו את סגמנט שלהם על – אני אוהב את הניינטיז – הם לא יאזכרו אותי. אני חושב שבמשך תקופה מסויימת הם ממש התלבטו לגבי זה. אבל אם אני הולך להיות נוסטלגי כלפי הניינטיז זה בעיקר כי כולם לא היו מחוברים כל כך לטכנולוגיה הזו.

האם אתה רואה סרטים בצפייה ישירה?

לא, אני לא רואה ככה. הטלוויזיה שלי לא מחוברת אל המחשב.
זה עניין של דורות, אבל זה לא אומר שאני לא מדוכא בגלל זה. הרעיון שמישהו רואה את הסרט של על פלאפון מאוד מעציב אותי.

בדיוק ראיתי מישהו בסאבוואי רואה ‘ג’נגו ללא מעצורים’ בפלאפון שלו.

אני אפילו לא מצליח להביא את עצמי לראות סרט בלפטופ. אני לחלוטין אולד-סקול. אני קורא עיתונים, אני קורא מגזינים, אני רואה חדשות בטלוויזיה, אני רואה המון CNBC.

אתה עדיין כותב תסריטים עם עט ונייר?

תן לי לשאול אותך שאלה: אם אתה הולך לכתוב פואמה, היית עושה את זה במחשב?

זה נכון, לא הייתי משתמש במחשב.

אין לך צורך בטכנולוגיה בשביל לכתוב פואמה.

מה היו הסרטים האהובים עלייך בשנה החולפת?

לא ממש ראיתי דברים השנה, אני עסוק בעשיית הסרט הזה כבר כל כך הרבה זמן. מאוד אהבתי את ‘קינגסמן: השירות החשאי’ (ווהן, 2015) ואת ‘It Follows’ (מיטשל, 2015).

מה אהבת ב-’It Follows’?

היה לו את הפרמיס המוצלח ביותר לסרט אימה מזה הרבה מאוד זמן. זה מהסרטים האלה שהוא כל כך טוב שאתה מתעצבן שהוא לא ממש מעולה.

איך זה יכל להיות ממש מעולה?

הוא יכל לשמור על סדר במיתולוגיה. בסרט המיתולוגיה שוברת ימינה, שמאלה וחזרה למרכז.

האם יש יוצרי סרטים צעירים שעושים לך את זה?

נוח באומבך. יש לו איכויות שדומות לפול מזורסקי.

אבל הוא עושה סרטים בערך מאז שאתה התחלת. מי עוד?

עוד לא ראיתי את כל הסרטים של האחים דופלאס אבל אלא שכן ראיתי מאוד אהבתי. הם עשו את ‘סיריוס’ (2010) ושנתיים לאחר מכן את ‘Baghead’. כל עניין המאמבלקור (ז’אנר אינדי של סרטים דלי תקציב שעושים שימוש בשחקנים חובבניים והרבה אילתורים) הופיע כשהייתי בגרמניה וצילמתי את ‘ממזרים חסרי כבוד’ אז לא ממש ידעתי על זה. כשחזרתי הבייתה התחלתי לקרוא על זה וחשבתי לעצמי מה זה לעזאזל?. אז ראיתי את ‘Baghead’. אמרתי לחבר שלי אלביס מיטשל – “כבר ראית את אחד מסרטי המאמבלקור האלה? הסתקרנתי וראיתי את ‘Baghead’ וחשבתי שהוא ממש טוב”. והוא ענה לי – “יצא לך לראות את האחד הטוב. הם לא כולם כאלה. הושטת יד אל צנצנת המלפפונים ונפלת כל ההכי טוב”. עוד לא ראיתי את ‘Hannah Takes the Stairs’ (סוואנברג, 2007).

עם מי לדעתך אתה נמצא עכשיו בתחרות? אתה תחרותי עם מישהו כמו פול תומאס אנדרסון?

לא, זה לחלוטין חברותי בינינו. זה אולי הולך לצאת אגואיסטי אבל אני כבר לא מרגיש שאני נמצא בתחרות עם אף אחד. אני בתחרות עם עצמי. לדיוויד או ראסל יכול לעשות את הלהיט הכי גדול של השנה וזה לא לוקח שום דבר ממה שאני עושה. לא יכולתי להיות שמח יותר כשריק לינקלייטר היה מועמד לאוסקר השנה (‘התבגרות’, 2014. מועמד לסרט, במאי והתסריט המקורי הטוב ביותר).
פעם אחרונה שחשתי בתחרות היה כשעשיתי את ‘להרוג את ביל’ (2003) ובאותו הזמן נעשה הסרט ‘המטריקס רילאודד’ (ואשובסקי, 2003). זו הייתה החרב דמוקלס שהונפה מעל ראשינו. ראיתי את הסרט ההוא בתיאטרון הסיני ביום שיצא להקרנה ויצאתי משם כשאני מזמזם את השיר של ג’יי זי –
“S-dot-Carter / Y’all must try harder / 
Competition is nada”. 
חשבתי לעצמי – בואו ותנסו אותי, מזה דאגתי לעזאזל?

מה דעתך על מקבץ סרטי גיבורי העל האחרונים?

אני קורא חוברות קומיקס מאז שהייתי ילד, ובמשך שנים הייתה לי אובססיה משלי לעולם של מארוול. בגלל זה אין לי ממש בעיה עם כל הקטע של גיבורי העל שקורה עכשיו. הלוואי ולא הייתי צריך לחכות לעשור החמישי בחיי כדי שזה יהיה הז’אנר השולט. בשנות השמונים, שסרטים היו רעים – ראיתי יותר סרטים ממה שראיתי אי פעם, והמוצרים הבסיסיים שיצאו מהוליווד היו הגרועים ביותר מאז שנות החמישים, אם זה היה קורה אז זה יכל להיות נחמד.

היית עושה סרט כזה?

לא, אז עוד עבדתי בחנות הווידאו. אבל הייתי הולך לראות אותם. זה היה הזמן שלי. הייתי בשנות העשרים לחיי והייתי בדיוק כמו החברה בקומיקון שהולכים לראות כל סרט של DC או מארוול. אבל עכשיו אני בן חמישים ומשהו ואני לא הולך לראות את כולם.

בתקופה הזו, במאים צעירים שעושים סרט אינדי טוב אחד מגוייסים פתאום לעשות סרטי קומיקס או מלחמת הכוכבים או עולם היורה. אחרי ‘כלבי אשמורת’ (1992) הציעו לך לעשות את ספיד וגברים בשחור. כמה שונה הייתה הקריירה שלך אם הייתה מסכים לאחד מהם?

כנראה שהקריירה שלי הייתה דיי טובה. אני חושב שזה פחות תלוי בהצלחה של משהו כמו גברים בשחור או ספיד, או ההצלחה של ספרות זולה, ויותר נוגע לאיך שאתה מציג את עצמך כלפי התעשייה. אני ישר הצגתי שאני לא במאי להשכרה. אני לא הולך לשבת בבית ולקרוא את כל התסריטים האלה שאתם תשלחו לי. אני הולך לכתוב תסריטים משלי. אני לא הולך להיות זמין לשכתובים.

בשלב כלשהו כבר לא מציעים לך דברים יותר. אבל כשעשיתי את ‘גריינדהאוס’ – ואני יודע שלא עשיתי שם את המיטב, התחלתי לקבל הצעות לכל מיני תסריטים ופרויקטים גדולים. וחשבתי לעצמי – אוקי, אני מבין. אני בקרשים, הם יודעים את זה, אני לחלוטין עם הכי פחות ביטחון שאי פעם הייתי בקריירה שלי.

האם היו פרויקטים גדולים שרצית לביים?

אני יכול לדמיין את עצמי עושה את ‘הצעקה’. האחים ווינשטין ניסו להביא את רוברט רודריגז לעשות את זה. אני לא חושב שהם אפילו דימיינו לעצמם שאני בעניין. האמת שאני לא ממש איכפתי כלפי עבודת הבימוי שווס קראוון עשה שם. לדעתי הוא תיפקד כשלשלאת הברזל שנקשרה לקרסול הסרט בנסיון לקרקע אותו ארצה ולמנוע מזה להתרומם אל השחקים

איזו טלוויזיה אתה רואה?

שתי התוכניות האחרונות שראיתי מההתחלה עד הסוף היו ‘צדק פרטי’ (Justified) ו’איך פגשתי את אמא’.

האם דרך ‘צדק פרטי’ הכרת את וולטון גוגינס?

כבר הכרתי אותו מ’המגן’. לראות את הבן אדם עושה דיאלוגים נוסח טרנטינו במשך שש שנים גרם לי להבין שיש לו אתך הזיקה לזה.

האם ראית את ‘בלש אמיתי’?

ניסיתי לראות את הפרק הראשון של העונה הראשונה וממש לא נכנסתי אל תוך זה. זה היה נורא משעמם. והעונה השנייה נראית נוראית. רק מלראות את הטריילר – כל האנשים היפים האלה שמנסים מאוד להיות לא יפים וכל הזמן מסתובבים כאילו משקל העולם נח על כתפיהם. זה כל כך רציני וכבד, והם כל כך מעונים, מנסים להיראות אומללים עם השפמים שלהם והבגדים הגראנג’יים האלו.
סדרה שכן אהבתי היא ‘חדר חדשות’ של אהרון סורקין. זו הייתה הסדרה היחידה שאשכרה ראיתי שלוש פעמים. פעם ראשונה בימי ראשון בשבע כשהפרק החדש שודר. כשהוא נגמר מיד הייתי רואה אותו שוב. אחר כך הייתי רואה אותו פעם נוספת במהלך אותו שבוע, בעיקר כדי להקשיב שוב לדיאלוג.

אני חושבת שאנשים יהיו מופתעים לשמוע את זה. הביקורות על ‘חדר חדשות’ היו מאוד מעורבבות. סורקין אפילו התנצל על חלק מהסדרה.

מי לעזאזל קורא ביקורות טלוויזיה?! למען השם! מבקרי טלוויזיה מנתחים פיילוטים. פיילוטים של סדרות הם מחורבנים. למה שאנשים יהיו מופתעים שאני אוהב את כותב הדיאלוגים הכי טוב בביזנס?

אנשים מבקרים את אותם דברים שאתה עושה לאורך כל הקריירה. בעיקר השימוש שלך האלימות ומילת הגנאי לשחורים. האם אתה עדיין מקשיב לביקורות כאלה?

אין לי שום עניין במבקרים חברתיים. זה קל מאוד מבחינתי להתעלם מהם כי אני מאמין במאה אחוז במה שאני עושה. אז כל אלה שיוצאים נגדי למען טובת הציבור יכולים ללכת להזדיין. זה אולי יוריד אותי לרגע אחד, אבל אחרי שאותו רגע נגמר זה תמיד הופך לחומר שמניע אותי.

זכית בשני אוסקרים על כתיבת תסריט. האם זה מציק לך שלא קיבלת אף אוסקר על בימוי?

לא. הייתי שמח לקבל אוסקר בימוי על הסרט ‘ממזרים חסרי כבוד’ אבל יש לי זמן. אני מאוד שמח לגבי האוסקרים שקיבלתי על כתיבה. אני תמיד מתרברב שאני אחד מחמשת היחידים שקיבלו שני אוסקרים על כתיבת תסריט מקורי. הארבעה האחרים הם: וודי אלן, צ’ארלס ברקט, בילי ווילדר ופאדי צ’ייספקי. והאם שלא ידעתי את זה עד שמישהו כתב על זה באיזה אתר. וחשבתי לעצמי הולי שיט! אלה הכותבים הכי טובים בהיסטוריה של הוליווד. עכשיו כבר וודי אלן ניצח אותנו, יש לו שלושה. אז אני אזכה בעוד אחד, אני אשתווה לוודי.

דיברת על לפרוש אחרי עשרה סרטים. אם אתה שומר על הקו הזה יש לך רק עוד שניים אחי ‘שמניית המתועבים’. מה הייתה רוצה להשיג איתם?

זה יהיה נפלא שהסרט העשירי שלי יהיה גם הכי טוב שאני אעשה – לסיים בסערה! או בסרט אינטימי יותר אחרי שהתשיעי יהיה אותו סרט ענק. אני חושב על זה מדי פעם אבל זה לא שיקול אמיתי. אני פשוט עושה דבר אחד כל פעם. יש כמה סרטים שאני רוצה לעשות, אבל ברגע שאני מסיים עם הנוכחי ויש לי קצת זמן לעצמי – כל דבר שחשבתי באותו רגע – אני יודע שלא אחשוב אחר כך. אני חייב לשמור על עצמי פתוח כדי שהסיפור הנכון ידבר אלי.

אז על הסרטים הפוטנציאלים שדיברת עליהם לאורך השנים – ‘קילר קראו’ (ספין אוף ל’ממזרים חסרי כבוד), ‘האחים ווגה’ (שיעסוק בוינסנט ווגה מ’ספרות זולה’ ואחיו ויק ווגה מ’כלבי אשמורת’), השילוב של זורו וג’נגו (שקיים בקומיקס שטרנטינו עזר לכתוב) – כל אלה כנראה לא יקרו אף פעם?

לא, אני כנראה כבר לא הולך לעשות את ‘קילר קראו’, אבל זה היחיד מהם שאפשרי לעשות.

האם ‘קיל ביל 3’  גם לא אפשרות?

לא, זה בהחלט אפשרי, אבל נראה.

ההשפעות שלך נמצאות עכשיו בכל מקום. איך זה מרגיש לראות סרטים ותוכניות טלוויזיה שעושות שימוש בטריקים שלך?

זה נפלא, זה אומר שאני עושה את העבודה שלי. אני במאי קולנוע שמנהיג את הדור שלי. היצ’קוק ראה את הטכניקות שלו נעשות על ידי אחרים וזה היה נפלא. גם הטכניקות של שפילברג הועתקו – זה רק אומר שיש לך השפעה ניכרת. אפילו לפני שהתחלתי לעשות סרטים, המטרה המוצהרית שלי הייתה שאני רוצה לעשות סרטים שאם הדור הצעיר יראה אותם – זה יגרום להם לרצות גם לעשות סרטים. זה הדבר היחיד שאני יכול בוודאות להגיד שהשגתי.

האם יש לך חקיין שאתה אוהב?

אלה היו בעיקר בשנות התשעים, בין אם זה היה ‘החשוב המיידי’ (סינגר, 1995), ‘Eight Heads in a Duffel Bag’ (שולמן, 1997), ‘Two Days in the Vally’ (הרזפלד, 1996). האחד שחשבתי שהיה הכי טוב זה ס.מ. טולקינגטון, במאי שלא עשה כלוום חוץ מ – ‘Love and a .45’. והיה גם סרט הונג-קונגי נפלא שנקרא ‘Too Many Ways to Be No 1’ (קא-פאי, 1997).

אבל מעבר לאותו מבול סרטי פשע בתקופה שלאחר ‘ספרות זולה’, ההשפעה שלך היא בכל מקום: אנטי גיבורים בטלוויזיה, כולם כותבים עכשיו דיאלוגים עם המון אזכורי תרבות הפופ, עלילות עם סדר מבולגן הן כל כך שכיחות עכשיו שאף אחד לא מגיב באותו אופן שהגיבו ל’ספרות זולה’.

אם מישהו רוצה לתת לי קרדיט – אני אקבל אותו, אבל אני לא הולך לדרוש אותו. אני לא יהיר. יש חלק קטן בי שאומר שהכל מושפע עכשיו בגללי, אבל זה פשוט החלק המגולמני שבי.

נקמה מניע את רוב הדמויות שלך, אבל אתה נורא סלחן לאחרונה – ברוס דארן לכאורה הדליף את התסריט שלך לסרט הקרוב והוא בסוף משחק בו למרות זאת, אניו מוריקונה העביר ביקורת על ‘ג’נגו חסר מעצורים’ אבל הוא מלחין את הפסקול ל’שמניית המתועבים’. האם אתה מתרכך?

כנראה שאני אכן מתרכך, אבל אני שמח לגבי זה. הייתי מאוד כועס כאיש צעיר, אבל אם כעסתי אז – הייתי חושב מה לעזאזל הבעיה שלי?! יש לי חיים דיי נפלאים, זה כל כך נדיר להיות אמן בפוזיצייה שלי. איך אני יכול להתעצבן על משהו? עכשיו דברים מציקים לי, אבל אני רך יותר. החיים קצרים מדי.

Advertisements

גבע אלון ומופע ההשקה של ‘תהיי איתי’ בבארבי

3

גבע בבארבי – צילום יואב ארדן

עד לרגע זה כבר שפכתי המון מילים על גבע אלון בבלוג מוזיקה המשובח – קולומבוס. כתבתי לא מעט על הופעת הד-סטארט שעשה לכבוד המימון המלא לאלבום החדש שלו “תהיי איתי”, לזה הוספתי פרק שדיבר על ההופעה האינטימית שלו בחנות התקליטים ‘השריטה’. ולאחר כל אלה יצא לי סוף סוף לשבת ולהקשיב לאלבום באופן בו הוא אמור להישמע – בבית ועל תקליט.

כבר הבנתי ממזמן שישנה חשיבות עילאית לתפאורה והלך-רוח בהם אדם מאזין לאלבום, מוזיקה בפורמט של אלבום זו כוונה שיש לקדש אותה בכדי להגיע למטרה אליה היא מכוונת. כמו למשל האלבום הראשון של אודיוסלייב שיש לשמוע בנהיגה, או הרביעי של אפגן וויגז שמומלץ לשמוע אחרי פרידה קשה; כך גם ‘תהיי איתי’ – אלבום שמרגיש כמו מים שקטים שמסוגלים לחדור עמוק ושצריך להקשיב לו בסלון הבית, עם כוס קפה ואלבום תמונות משפחתי.

תמונות הדומות לאלה שמעטרות את האלבום עצמו – על העטיפה מופיעים אביו גדעון והאח הגדול גיא; בפנים (בגירסאת הדיסק ובסינגלים ששוחררו לאינטרנט) אפשר למצוא תמונות של אורה, האם, וגם של אופיר, האח השני (האח השלישי, עידן, אינו מופיע). קשה להתעלם מגוון הטורקיז המיוחד שמחליף את הצהבהבות והתיישנות שרגילים לראות באלבום תמונות מאביק, גבע בוחר להטיל ספק במה שאמור להיות מובן מאליו ולמעשה מחליפו באחר, החלפה זו מעידה על הרצון לשנות את מה שכבר אין לשנותו בעזרת מילים ותחושות.

בתמונות וכך גם בשירים מרגישים מדי פעם כמיהה לעָבָר שהחמיץ, למשהו שכבר איננו; ועם שירים על רמת גן
והכנרת – אולי גם כמיהה לארץ ישראל השינה והטובה.
כמיהה שמתקשרת ישירות להקדשה השקטה שנעשתה לאריק איינשטיין, אחד מהשניים שבלעדיהם האלבום הזה לא היה נוצר; המעבר לשפה העברית, התזמון של הקלטת האלבום והרגשות המכילים אותו כולם מתנקזים לאותה הקדשה צנועה, אך למעשה כל אלה מאוד מורגשים בשירה, בטון המאופק אליו גבע לא רגיל ולאווירה האקוסטית שמלווה את כל האלבום למרות שהוא איננו אקוסטי.

התמונות, המילים ההקדשה – כל אלו מכוונים לנקודה אחת – האלבום היינו אישי, ומכל הרפרטואר הרחב של גבע אלון – הוא מעיד הכי הרבה על האישיות שלו. לא תמצאו כאן תשובות חד משמעיות על אף שאלה, אבל אנשים עם חיים פשוטים הופכים בדרך כלל להיות אמנים לא מעניינים במיוחד. כאן לפנינו מונחת מורכבות קשה לפיצוח ונטולת פיתרון.

היופי באלבומים אישיים זה שבאופן לא מוסבר הם מבצעים את הפנייה הרחבה ביותר אל קהל המאזינים; או כפי שמרצה שלי לקולנוע דוקומנטרי אומר: “הכי אישי, הכי אוניברסלי”. ואני בעצמי מצאתי הרבה מהחיים הפרטיים שלי בעולם אותו גבע בונה במילים עדינות, לרגעים גם הרגשתי שיש תמונה שלמה יותר אליה כל השירים מתחברים, ההרגשה הזו הייתה כל כך מודגשת ומעניינת שלא לקח לי הרבה זמן לבנות משהו חדש משילוב חלקים מכל רחבי האלבום:

היינו שם רק שנינו, בפינה שרואים את הים.
ילד קטן, מחכה שהזמן יעבור; ואבא שמספר על הקרבות.
נאספים מתוך השברים, בסוף היום הם מתפזרים.
זה רק חלום או באמת אנחנו כאן?

האור נוגע בפנים, עיינים עצומות,
מרחוק אני יודע שאת רואה אותי,
את מדברת אלי אבל אני לא שומע.
השארתי שם מילים, באתי אל הקיץ שבך,
נכנסתי אל החדר השקט, צלילים צלילים,
שלחתי לאוויר והיא לא תפסה.

 כל יום היא אחרת ואני אני.

את התחושות הללו אספתי לתוכי ואיתם ניגשתי להופעת ההשקה. פעם נוספת שמחתי להגיע ולראות את המקום עמוס עם ייצוג נכבד של כל שכבות הגילאים. ההופעה דבקה בחוקים החדשים והלא כתובים של הבארבי (דבקות שתישבר עד לסיום המופע) והתחילה בעשר בדיוק. זיכרון תותב של אלבום אקוסטי מהר נמחק שהלהקה המלאה פצחה בביצועים חשמליים לאותם שירים שקטים. אסף רייז על התופים, צוק דבוסק על הבס, יפתח שחף על הגיטרה, אמיר פרי על אקוסטית/כלי הקשה וגבע במרכז צלחו כמעט את כל האלבום בלי לעצור; סדר השירים לא תאם את סדר האלבום וכמובן שזה לא שינה דבר, אנשים הכירו ושרו, ראשים זזו וחיוכים נפרשו מאוזן לאוזן (גם מצד הלהקה שהופתעה מעצמה ומכמה שהם נשמעים טוב ביחד).

עמיר לב בבארבי – צילום יואב ארדן

חשבתי שנראה את עמיר לב (האדם השני שבלעדיו אלבום זה היה דבר אחר לגמרי) מוקדם יותר אבל הוא תפס את מקומו אחרי מה שהרגיש כמו חצי ירידה להדרן. גבע קיבל את פניו בהכרת תודה מלאה ומוצדקת והשישייה פצחה בביצוע מרענן ומכסח ל’עננים שחורים’ של עמיר לב. ואחרי שחשבתי לעצמי שלא נשארו עוד שירים מהאלבום החדש לבצע – הלהקה עברה לבצע את ‘ים שקט’ כאשר את השירה מבצעים גבע ועמיר בדואט מתחלף, כשהקול הנמוך והמחוספס של עמיר פגש את גובה קולו של גבע נוצרה כימיה מיוחדת שכנראה לא תתגלה בשום אופן אחר, במהלך השיר מישהו צעק מאחורי “שילוב מנצח”, בן-אדם – אני לא מכיר אותך אבל אני לא יכול להסכים איתך יותר. שילוב מנצח.


(צילום – יובל אראל)

הם חזרו לשיר נוסף של לב, ‘חבק אותי’, אותו ביצוע גם בשירה משותפת ולאחר מכן עמיר אמר תודה, שלום ונעלם כלא היה. הלהקה המשיכה בלעדיו לבצע את אחד משני השירים שנותרו מן האלבום – ‘אבא’; אולי השיר שמדגיש את הבדל העיקרי בין אולפן ובין הופעה, בראשון סיפור האישי קורע ונוגע ברטט השירה והאינטימיות; לעומת זאת בהופעה הגיטרות עוטות על עצמן את כובד השיר והכל מתבצע כמעיין כדור שלג מתגלגל שבשלב כלשהוא גבע מעניק בחוכמה ליפתח שחף. יפתח, ווטרן בנוף הרוק הישראלי, עושה חסד עם ‘אבא’ של גבע אלון ומצליח להגיע לקהל גם מצד הבמה. בכלל לכל אורך ההופעה – כשגבע איפשר לעצמו לקחת את מושב טייס המשנה חבריו ללהקה לא איכזבו והראו לכולם שאפשר לחרוך את הבארבי רק בעזרת סינרגיה.

גבע בבארבי – צילום יואב ארדן

לאלבום התמונות המלא – http://tinyurl.com/or56hep


הלהקה הלכה וגבע חזר כדי לחתום סופית את כל מה שיש לאלבום להציע עם ביצוע אקוסטי של ‘שנינו זה לא סתם’, ואחריו גם ‘Days of Hunger’. לאחר מכן, בעזרת הלהקה, הוא ביצע את הישנים והטובים –  The Great Enlightenment, Come Race Me, Indian Friend, The Wind Whispers, She Calls My Name.

כמו שאפשר להניח אלא היו ביצועים קולחים וארוכים כמו שלכל אחד מן הקהל כבר יצא לראות; גבע אלון הישן והטוב. עכשיו אותו גבע מלמד אותנו שיש עוד הרבה ללמוד עליו, כמו המטאפורה של הקרחון – חלקו הארי מתחבא מתחת לפני השטח ואחרי שחשבנו שידענו כבר הכל – הנה הוא מגיע ללמד אותנו שיש לנו עוד הרבה ללמוד.

על הדרך הוא גם שובר את אחד החוקים הוותיקים של הבארבי – כאשר נדלקים אורות הנברשת – ההופעה נגמרה והולכים הבייתה. אבל הקהל מחא כפיים ואני כבר הייתי מעבר לסף הדלת כששמעתי את הקולות בוקעים מן הרמקול. גבע עלה שוב בגפו להדרן לא מתוכנן וביצע את אחד השירים היותר מעניינים שיש לרפרטואר האקוסטי שלו להציע – Relaxation.

רגע לפני זה, כשפניתי לצאת מן הבארבי – אמרתי לחבר שהגיע איתי להופעה שהאלבום בעברית לא דרש ממנו את כוחותיו המוכחים בגיטרה, זה אלבום שרק רוצה להבין את מקומו בעולם והוא עושה זאת בדרך הפשטות ושאולי בפעם הבאה אוזנינו יקבלו אלבום שיודע לאזן את האקוסטי עם החשמלי והאקוסטי/חשמלי עם פן העברית החדש. 

ואז Relaxation הגיע וייצג מבחינתי את הכישרון של גבע לאזן עדינות ונוּגוּת עם עוצמה ווירטואוזיות, כישרון
שלוקח אקוסטי וגורם לו להרגיש חשמלי, כישרון שגורם לי לסמוך עליו ועל מה שיביא איתו בעתיד. 

אז נכון, זה שיר באנגלית. אבל עכשיו אנחנו יודעים שהוא יכול להיות יפהפה בעברית לא פחות. מה שמחזיר אותי אחורה להופעה בחנות התקליטים – שם אספתי בין השאר ספר שירים מיוחד של נסיך האינדי (אחד מהם לפחות) – זאב טנא. הספר, ‘זיכרון קצר’, מורכב משירים וקטעים קצרים (חלקם מבוצעים באלבומיו) שכתב לאורך השנים. בין לבין מצאתי קטע איתו אסיים ושלדעתי מייצג את כל התהליך אותו עבר האלבום ‘תהיי איתי’.

מבין כל האוספים
שהיו מנת חלקי כילד,

זכור לי במיוחד
אוסף דגלי המדינות.
בתוך אריזה כחולה, מלבנית, של וופל,
שכמותו היה ניתן למצוא בשפע בקיוסק של ב ג ד ד י,
התחבא לו הדגל הנחשק.
דגלי ארה”ב, ברה”מ, ארגנטינה, מצרים וברזיל
היו בין הקשים ביותר להשגה,
אבל לא היה מאושר ממני
כשנחשף הדגל הנדיר מכולם –
דגל ישראל.