3

גבע בבארבי – צילום יואב ארדן

עד לרגע זה כבר שפכתי המון מילים על גבע אלון בבלוג מוזיקה המשובח – קולומבוס. כתבתי לא מעט על הופעת הד-סטארט שעשה לכבוד המימון המלא לאלבום החדש שלו “תהיי איתי”, לזה הוספתי פרק שדיבר על ההופעה האינטימית שלו בחנות התקליטים ‘השריטה’. ולאחר כל אלה יצא לי סוף סוף לשבת ולהקשיב לאלבום באופן בו הוא אמור להישמע – בבית ועל תקליט.

כבר הבנתי ממזמן שישנה חשיבות עילאית לתפאורה והלך-רוח בהם אדם מאזין לאלבום, מוזיקה בפורמט של אלבום זו כוונה שיש לקדש אותה בכדי להגיע למטרה אליה היא מכוונת. כמו למשל האלבום הראשון של אודיוסלייב שיש לשמוע בנהיגה, או הרביעי של אפגן וויגז שמומלץ לשמוע אחרי פרידה קשה; כך גם ‘תהיי איתי’ – אלבום שמרגיש כמו מים שקטים שמסוגלים לחדור עמוק ושצריך להקשיב לו בסלון הבית, עם כוס קפה ואלבום תמונות משפחתי.

תמונות הדומות לאלה שמעטרות את האלבום עצמו – על העטיפה מופיעים אביו גדעון והאח הגדול גיא; בפנים (בגירסאת הדיסק ובסינגלים ששוחררו לאינטרנט) אפשר למצוא תמונות של אורה, האם, וגם של אופיר, האח השני (האח השלישי, עידן, אינו מופיע). קשה להתעלם מגוון הטורקיז המיוחד שמחליף את הצהבהבות והתיישנות שרגילים לראות באלבום תמונות מאביק, גבע בוחר להטיל ספק במה שאמור להיות מובן מאליו ולמעשה מחליפו באחר, החלפה זו מעידה על הרצון לשנות את מה שכבר אין לשנותו בעזרת מילים ותחושות.

בתמונות וכך גם בשירים מרגישים מדי פעם כמיהה לעָבָר שהחמיץ, למשהו שכבר איננו; ועם שירים על רמת גן
והכנרת – אולי גם כמיהה לארץ ישראל השינה והטובה.
כמיהה שמתקשרת ישירות להקדשה השקטה שנעשתה לאריק איינשטיין, אחד מהשניים שבלעדיהם האלבום הזה לא היה נוצר; המעבר לשפה העברית, התזמון של הקלטת האלבום והרגשות המכילים אותו כולם מתנקזים לאותה הקדשה צנועה, אך למעשה כל אלה מאוד מורגשים בשירה, בטון המאופק אליו גבע לא רגיל ולאווירה האקוסטית שמלווה את כל האלבום למרות שהוא איננו אקוסטי.

התמונות, המילים ההקדשה – כל אלו מכוונים לנקודה אחת – האלבום היינו אישי, ומכל הרפרטואר הרחב של גבע אלון – הוא מעיד הכי הרבה על האישיות שלו. לא תמצאו כאן תשובות חד משמעיות על אף שאלה, אבל אנשים עם חיים פשוטים הופכים בדרך כלל להיות אמנים לא מעניינים במיוחד. כאן לפנינו מונחת מורכבות קשה לפיצוח ונטולת פיתרון.

היופי באלבומים אישיים זה שבאופן לא מוסבר הם מבצעים את הפנייה הרחבה ביותר אל קהל המאזינים; או כפי שמרצה שלי לקולנוע דוקומנטרי אומר: “הכי אישי, הכי אוניברסלי”. ואני בעצמי מצאתי הרבה מהחיים הפרטיים שלי בעולם אותו גבע בונה במילים עדינות, לרגעים גם הרגשתי שיש תמונה שלמה יותר אליה כל השירים מתחברים, ההרגשה הזו הייתה כל כך מודגשת ומעניינת שלא לקח לי הרבה זמן לבנות משהו חדש משילוב חלקים מכל רחבי האלבום:

היינו שם רק שנינו, בפינה שרואים את הים.
ילד קטן, מחכה שהזמן יעבור; ואבא שמספר על הקרבות.
נאספים מתוך השברים, בסוף היום הם מתפזרים.
זה רק חלום או באמת אנחנו כאן?

האור נוגע בפנים, עיינים עצומות,
מרחוק אני יודע שאת רואה אותי,
את מדברת אלי אבל אני לא שומע.
השארתי שם מילים, באתי אל הקיץ שבך,
נכנסתי אל החדר השקט, צלילים צלילים,
שלחתי לאוויר והיא לא תפסה.

 כל יום היא אחרת ואני אני.

את התחושות הללו אספתי לתוכי ואיתם ניגשתי להופעת ההשקה. פעם נוספת שמחתי להגיע ולראות את המקום עמוס עם ייצוג נכבד של כל שכבות הגילאים. ההופעה דבקה בחוקים החדשים והלא כתובים של הבארבי (דבקות שתישבר עד לסיום המופע) והתחילה בעשר בדיוק. זיכרון תותב של אלבום אקוסטי מהר נמחק שהלהקה המלאה פצחה בביצועים חשמליים לאותם שירים שקטים. אסף רייז על התופים, צוק דבוסק על הבס, יפתח שחף על הגיטרה, אמיר פרי על אקוסטית/כלי הקשה וגבע במרכז צלחו כמעט את כל האלבום בלי לעצור; סדר השירים לא תאם את סדר האלבום וכמובן שזה לא שינה דבר, אנשים הכירו ושרו, ראשים זזו וחיוכים נפרשו מאוזן לאוזן (גם מצד הלהקה שהופתעה מעצמה ומכמה שהם נשמעים טוב ביחד).

עמיר לב בבארבי – צילום יואב ארדן

חשבתי שנראה את עמיר לב (האדם השני שבלעדיו אלבום זה היה דבר אחר לגמרי) מוקדם יותר אבל הוא תפס את מקומו אחרי מה שהרגיש כמו חצי ירידה להדרן. גבע קיבל את פניו בהכרת תודה מלאה ומוצדקת והשישייה פצחה בביצוע מרענן ומכסח ל’עננים שחורים’ של עמיר לב. ואחרי שחשבתי לעצמי שלא נשארו עוד שירים מהאלבום החדש לבצע – הלהקה עברה לבצע את ‘ים שקט’ כאשר את השירה מבצעים גבע ועמיר בדואט מתחלף, כשהקול הנמוך והמחוספס של עמיר פגש את גובה קולו של גבע נוצרה כימיה מיוחדת שכנראה לא תתגלה בשום אופן אחר, במהלך השיר מישהו צעק מאחורי “שילוב מנצח”, בן-אדם – אני לא מכיר אותך אבל אני לא יכול להסכים איתך יותר. שילוב מנצח.


(צילום – יובל אראל)

הם חזרו לשיר נוסף של לב, ‘חבק אותי’, אותו ביצוע גם בשירה משותפת ולאחר מכן עמיר אמר תודה, שלום ונעלם כלא היה. הלהקה המשיכה בלעדיו לבצע את אחד משני השירים שנותרו מן האלבום – ‘אבא’; אולי השיר שמדגיש את הבדל העיקרי בין אולפן ובין הופעה, בראשון סיפור האישי קורע ונוגע ברטט השירה והאינטימיות; לעומת זאת בהופעה הגיטרות עוטות על עצמן את כובד השיר והכל מתבצע כמעיין כדור שלג מתגלגל שבשלב כלשהוא גבע מעניק בחוכמה ליפתח שחף. יפתח, ווטרן בנוף הרוק הישראלי, עושה חסד עם ‘אבא’ של גבע אלון ומצליח להגיע לקהל גם מצד הבמה. בכלל לכל אורך ההופעה – כשגבע איפשר לעצמו לקחת את מושב טייס המשנה חבריו ללהקה לא איכזבו והראו לכולם שאפשר לחרוך את הבארבי רק בעזרת סינרגיה.

גבע בבארבי – צילום יואב ארדן

לאלבום התמונות המלא – http://tinyurl.com/or56hep


הלהקה הלכה וגבע חזר כדי לחתום סופית את כל מה שיש לאלבום להציע עם ביצוע אקוסטי של ‘שנינו זה לא סתם’, ואחריו גם ‘Days of Hunger’. לאחר מכן, בעזרת הלהקה, הוא ביצע את הישנים והטובים –  The Great Enlightenment, Come Race Me, Indian Friend, The Wind Whispers, She Calls My Name.

כמו שאפשר להניח אלא היו ביצועים קולחים וארוכים כמו שלכל אחד מן הקהל כבר יצא לראות; גבע אלון הישן והטוב. עכשיו אותו גבע מלמד אותנו שיש עוד הרבה ללמוד עליו, כמו המטאפורה של הקרחון – חלקו הארי מתחבא מתחת לפני השטח ואחרי שחשבנו שידענו כבר הכל – הנה הוא מגיע ללמד אותנו שיש לנו עוד הרבה ללמוד.

על הדרך הוא גם שובר את אחד החוקים הוותיקים של הבארבי – כאשר נדלקים אורות הנברשת – ההופעה נגמרה והולכים הבייתה. אבל הקהל מחא כפיים ואני כבר הייתי מעבר לסף הדלת כששמעתי את הקולות בוקעים מן הרמקול. גבע עלה שוב בגפו להדרן לא מתוכנן וביצע את אחד השירים היותר מעניינים שיש לרפרטואר האקוסטי שלו להציע – Relaxation.

רגע לפני זה, כשפניתי לצאת מן הבארבי – אמרתי לחבר שהגיע איתי להופעה שהאלבום בעברית לא דרש ממנו את כוחותיו המוכחים בגיטרה, זה אלבום שרק רוצה להבין את מקומו בעולם והוא עושה זאת בדרך הפשטות ושאולי בפעם הבאה אוזנינו יקבלו אלבום שיודע לאזן את האקוסטי עם החשמלי והאקוסטי/חשמלי עם פן העברית החדש. 

ואז Relaxation הגיע וייצג מבחינתי את הכישרון של גבע לאזן עדינות ונוּגוּת עם עוצמה ווירטואוזיות, כישרון
שלוקח אקוסטי וגורם לו להרגיש חשמלי, כישרון שגורם לי לסמוך עליו ועל מה שיביא איתו בעתיד. 

אז נכון, זה שיר באנגלית. אבל עכשיו אנחנו יודעים שהוא יכול להיות יפהפה בעברית לא פחות. מה שמחזיר אותי אחורה להופעה בחנות התקליטים – שם אספתי בין השאר ספר שירים מיוחד של נסיך האינדי (אחד מהם לפחות) – זאב טנא. הספר, ‘זיכרון קצר’, מורכב משירים וקטעים קצרים (חלקם מבוצעים באלבומיו) שכתב לאורך השנים. בין לבין מצאתי קטע איתו אסיים ושלדעתי מייצג את כל התהליך אותו עבר האלבום ‘תהיי איתי’.

מבין כל האוספים
שהיו מנת חלקי כילד,

זכור לי במיוחד
אוסף דגלי המדינות.
בתוך אריזה כחולה, מלבנית, של וופל,
שכמותו היה ניתן למצוא בשפע בקיוסק של ב ג ד ד י,
התחבא לו הדגל הנחשק.
דגלי ארה”ב, ברה”מ, ארגנטינה, מצרים וברזיל
היו בין הקשים ביותר להשגה,
אבל לא היה מאושר ממני
כשנחשף הדגל הנדיר מכולם –
דגל ישראל.

 

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s