מוזיקאים ואומנות החזקת הקהל

נא ללחוץ פליי…

איש של מוזיקה לעולם יהיה חצי בן אדם.
בצעירותו הוא בחן את עתידו והחליט, מוזיקה תיהיה חלק ממני. ובמילים אחרות – אני הולך לתת חלק ממני לאחרים. אותו חלק מתמוסס לאוויר העולם וחוזר כמו אגדה נשונה כאשר המוזיקה חוזרת. אותו ‘חלקיק’ קורם עור וגידים עם כל מדרגה לבמת ההופעה שעולה אותו איש מוזיקה, מבעד למשקפיים יותר רומנטיים אותו מוזיקאי תופס את מקומו על כיסא בארים גבוה שעומד בדיוק במרכז הבמה ובתנוחת ישיבה אוחז בגיטרתו כפי שנואם אוחז בפודיום. העור והגידים מקבל את צורת החלק הנעלם ועם פריטה ראשונה על מיתרי הגיטרה הקהל מגיש לו את אותו חלק נעלם. הרמוניה.

החיבור נותן כח, לקהל ולאמן כאחד. כפי שהקהל והאמן הם אחד. אם רק לרגע, שני הצדדים באותו רגע אוחזים בשתי קצוות החבל. יותר נכון הכבל. כי כולנו יודעים שבהופעה יש תמיד חשמל. ואותו חשמל זה מה שמזין את שני הצדדים. אפשר לאמר אפילו סינתזה, כאשר שני החלקים מעלים את המוזיקה מעל ומעבר לכל חמימות שחריצי התקליט יוצרים, אספני מוזיקה אמיתיים תמיד יפנו לתקליטי ויניל, לא נכון. אספני מוזיקה תמיד יפנו להופעות חיות (ואם בהופעה שמים תקליט ככלי עזר – מה טוב ומה נעים).


{לא האיכות הכי טובה, אבל מי שהיה בנוקיה וראה את ההופעה מבין את האינטימיות)

יש חשיבות עילאית בקשר טוב עם הקהל, שהובנה עוד על ידי הגרייטפול דד (כשפרל ג’אם ממשיכים את דרכם): הקהל תמיד צודק! וכשהקהל מקבל את שלו, האמן מקבל חזרה פי שבע. זה מתחיל בהשקעה בתקליט, בעטיפה ובתוכן העטיפה, בהכנסת האישי לתוכו וחשיפת המעריץ אל קירביי הלהקה, חסיפה שגורמת לכל מעריץ להרגיש מספר אחת. זה ממשיך ביושרה ובנכונות מול אותם רוכשי דיסקים, שמירה של הקו העדין הזה בו אינך כפוף לקהל ולא נוצר רפטטיביות של החומר או זיוף חומרים למען הצלחה גרידא, אך בזמן זה אתה פורץ ומתפרץ מבעד למילים, למלודיות לכוונות ולרצונות של האמן כאמן וכבן אדם אישי. זה אף פעם לא נגמר אבל מגיע לשיא בהופעה חייה בה הקהל הוא שותף בלתי נפרד מהעשייה ומהיצירה, יש להתחשב בו משל היה כלי נוסף במערך המוזיקלי, כאילו היה שותף בחדר חזרות ובבחירת השירים, לרוב אגב, נעינת הלהקה לגחומות שונות של הקהל שמוצעים על גבי פלקטים שונים ומתנופפים לכל אורך ההופעה. אותה אוזן קשבת יוצרת את האווירה האופטימלית להופעה אישית ובלתי נשכחת.
ואם כבר בקטע אישי. בגדול, כל אלבום הוא אישי, אינטימי. גם אם מדבר על הנושא הכי גנרי במילון – עדיין, היווצרותו היינה בתאים הכי אפורים/כחולים/ירוקים של המוזיקאי. החומר האישי הזה לרוב נמצא במצב כל כך גולמי שכשהוא מתאגד לשיר התוצר חובק עולם ומגזרים. דוגמא טובה אפשר לקחת מטול (Tool), שם ג’יימס (מיינארד קינן, הסולן) יוצר שירים מהמקומות הכי חשוכים שמוחו עובר בהם ועל אף שאיש מאיתנו לא ביצע בו ‘להיות ג’ון מלקוביץ” – רבים מוצאים פירושים טובים ואישיים לשירים שונים, הוויכוחים האינטרנטיים על משמעות שיריו היא אינסופית.


(מחכים לתוצרות מוחו בצורת האלבום הבא)

לא מזמן, ראיתי את האפגן ויגז בבארבי, כמובן שגרג דולי היה ענק מעבר לכל ציפייה, אבל הדבר שגרם לי לחייך יותר מהכל זה המעריץ גדל הגוף שעמד שורה ראשונה מימין לבמה והפציר באנשים להישאר אחרי ההדרן, הוא התעקש והתעקש והחדיר חיים כל פעם שסיבוב הכפיים דעך ולהפתעת כולנו הלהקה נענתה לדרישותיו, עכשיו אני לא יודע אם הם עושים זאת לרוב, אבל אכן הייתה הרגשה באוויר של רצון לנתינה, והקהל קיבל בחום בלתי רגיל את ההדרן השני, שהיה מורכב מקאבר אחד קטן.


(ביקש וקיבל)

ואם כבר באפגן ויגז עסקינן, הנה עוד יהלום מאותה הופעה בה החיבור בין דולי לקהל הוא ברור


(החיבור בשילוב עם הגרסאת כיסוי הזו ללהיט סול נשכח מעיף את הרגע בכמה רמות)

כמובן שכל שיחת קהל מול להקה לא יכולה לפסוח על דייב מת’יוס ולהקתו. שבמשך שנים עושים חייל על במות (לצערי וצערכם, בעיקר בארצות הברית). הלהקה נולדה על במה, כאשר דייב בירמן בשרלוטסוויל הנשכחת ואסף סביבו עילויי ג’אז כמו קרטר ביופורד (לדעתי אחד משלושת המתופפים הכי טובים, בחיים), בויד טינסלי על כינור חשמלי, לירוי מור (ז”ל) על סקסופונים שונים וסטפאן לאסארד כבסיסט (שהיה בהתחלה עוד צעיר מדי בשביל להיכנס לבארים בהם ניגנו, ולכן הוברח פעמים רבות פנימה). הסטנדרט מבחינתם זה שלוש שעות לפחות על במה בכל הופעה, ג’אם-סשנים ארוכים אל תוך נבכי השיר ומחוצה לו (שילוב השיר עם שירים אחרים או סגנונות תוך כדי) ושיתוף פעולה עם אמנים שונים שהמיוחדים מבינהם אלו ‘בלה פלאק והפלקטונז’. הפלקטונז להקה מיוחדת בעצמה, משלבים בסיסט מהשורה הראשונה (ויקטור ווטן), אחיו, פיוט’רמן, שמנגן על אחד הכלים הכי לא מובנים בתולדות כלי המוזיקה – הזנדראם, כמובן בלה פלאק – אחד מנגני הבאנג’ו הגדולים בעולם והאוורד לוי על פסנתר ומפוחית. כאשר משולבים עם כונפיית הרוק-ג’אז-Fאנק של דייב מת’יוס – פשוט אין לעצור אותם.


(32 וקצת דקות של מוזיקה ברמה הכי בסיסית שלה, רק למיטיבי לכת ולאנשים שממש אוהבים לפנק את עצמם)


(שת”פ של הלהקה עם הקהל, משלימים אחד את השני)

אין ספק שמוזיקה מהווה חלק גדול מחיי, אני צורך אותה כמעט כמו שאני צורך אוויר, אבל מבחינת יצירה אינני יוצא מגבולות הקולנוע, שם יכולותי, שם פעמיי. למרות זאת פגשתי עשרות מוזיקאים ישראליים בשלבי התפתחות שונים, מהגולם והלאה (לצערי עוד לא פגשתי פרפר). אין ספק שיש משהו עוצמתי ביצירה ישראלית חדשה (עם כל הכבוד לנכסי צאן ויניל ישנים), הדור שלנו נותן בראש ומוצא דברים חדשים ומפתיעים אפילו בעולם שקשה חדש בו ובמיוחד במדינה שרוב רובה כלוא בגלגל’צ. אבל אני שמח לשמוע על היוצאי דופן, על האמיצים, על אלה ששמים אוזנם למסילה ויודעים לחכות לרכבת (אלה שעובדים כדי להביא אותה – בכלל בדרך הנכונה). העצה שלי ללהקות חדשות היינה לקשר עצמם לקהל, להקשיב ולהפנים, להשקיע ולחדש. לחפש כל פעם אבל לא לשכוח. לא לשכוח שמתישהו הם יעלו על הבמה והקהל לרגליהם אבל בעצם הם לרגליו.

לסיום, אחת עשרה יצירות ישראליות.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s