Man Of Golden Words

נא ללחוץ פלי…

‘בחורה יפהפיה, מבצעת מחול סולו באופן מושלם’ – זאת הדרך שלי לתאר את אצבעותיו של סטון גוסארד כאשר הוא פותח את השיר שעל פי רוב – מייצג את הלהקה.

אני הולך לראות את הסרט עם אחותי, שדרכה גיליתי את הלהקה, אנחנו מתיישבים וכבר על ההתחלה זה מחזיר אותי אחורה.
עור ברווז,
יצירה סימפונית,
אורות מסנוורים מהבמה,
קהל משולהב,
מוזיקה מחשמלת,
בגרות בצל המוזיקה,
חיים.

פרל ג’אם התחילה כאשר אני התחלתי, ולהפך. נכון, נולדתי שנה קודם ושמעתי לראשונה את הלהקה בגיל חמש או שש. אבל שמעתי את האלבום פעמיים ברצף וזה השלים לי פערים של שש שנים בשעתיים. כל כך קולח וכל כך אל הלב שזה פוגע בך באופן הכי חזק שאפשר לדמיין, וכשמוזיקה פוגעת בך – אתה לא מרגיש כאב. זה משחרר, זה מתריס, זה מאתגר – וכל אלה יוצרים מערבולת כה חזקה שאתה לא יכול להתחמק ממנה; ולרוב, אתה לא מנסה.

לצפות בסרט זאת אכן חוויה, זה סיכום אירועים עד כה ותימצותם. ואני בטוח שבכל צופה ומעריץ אמיתי יושבת רדומה תקווה בליבו, שהילד שלו והוא ישבו בבית קולנוע בעתיד הרחוק ויראו PJ40. אולי כן ואולי לא. מה שבטוח זה שהסרט מרגש אותך כמעט כמו לשמוע את האלבום הראשון שלהם ‘TEN’ בפעם הראשונה. או לחילופין בפעם הראשונה שאתה מגלה מי אלה ‘Temple Of The Dog’ ושומע את האלבום המרגש שהם הקדישו לאישיות המפורסמת {בעולם הגראנג’} אנדי ווד.

התחושה כלפי אותו אנדי ווד מאוד מעורבת, מצד אחד – אנשים איבדו אדם יקר ואנשי הלהקה שהכירו אותו וניגנו איתו איבדו חבר קרוב מאוד ולחלוטין אתה כואב את כאבם. מצד שני – כל הרבה דברים טובים כמו בעקבות מותו {פרל ג’אם כדוגמא ליצירה מתוך חורבן} שאתה לא רוצה לדמיין את העבר אחרת כי כמובן ההווה לא היה אותו הדבר. המעט שאפשר לעשות בשביל לחלוק את הכבוד הראוי זה לשמוע את האלבומים המצויינים של Mother Love Bone ובאמת להקשיב לאותו אדם שנמצא מאחורי הרמקול.

PJ כפי שהגדיר אותם קמרון קראו {במאי הסרט} הם ההפך מסיפור הצלחה הקלאסי של להקות רוק: הבטחה עצומה, גאונות אפילו אשר נקטעת על ידי טרגדיה. אצלהם זה הפוך: טרגדיה אשר מולידה דבר, והדבר הופך ללהקה שלמה ומאוחדת.

ההרמוניה שנוצרה בעקבות רצף אירועים ושרשרת היכרויות אפילו משנה את התפיסה הבסיסית של הומוגניה. כאן, חבורה שונה לגמרי של אנשים, רובם ממקומות שונים וחלקם ללא הכרה מוקדמת אחד של השני – יוצרים משהו מאוחד ואחיד. חמישה ימים עברו בין הפעם הראשונה שכל החמישה נפגשו ועד שעלו על הבמה להופיעה, זה שלעצמו מדהים אבל אולי גורם לך לגרד את הראש ולהגיד: “האנשים האלה משוגעים?!…” וזה עבד להם, בעליות ובמורדות, בטוב וברע, בטרגדיה ובאושר הם עברו את זה ואפילו אדם שלא מכיר את פרל ג’אם ורואה את הסרט יקלל את עצמו כי פיספס את הדבר הזה עד לאותה נקודה.

פרל ג’אם הם לא להקה של הרדיו; הם להקה של הפטיפון. אני מאמין שהמוזיקה שלהם לא עוברת טוב בגלי רדיו מנוכרים ומרחוקים ואין כמו תקליט או אפילו דיסק כדי באמת להרגיש את המוזיקה ולהתחבר אליה. ולאדם שלא התנסה בתקליטים {דיסקים זה גם בסדר} בחייו צפוייה הפתעה נעימה כאשר לראשונה יוציא תקליט וניל מעטיפתו ויניח עליו את המחט, רק אז הצליל יעטוף אותו והוא באמת יוכל לדמיין ברקים פורצים מהגיטרה של מייק מקרידי כאשר הוא מנגן את השיר המופתי:

 

וכאשר אני מגיע אל סוף הסרט הדוקומנטרי המדהים על הלהקה הזאת אני מתרגש כמו ילד שנמצא בהופעה האמיתית והסולן מבקש ממנו במיוחד לעלות על הבמה ולשיר את הבית הפותח את השיר.

אני רוצה לחיות עד גיל מאה ואחת. רק כדי לחגוג לפרל ג’אם יומולדת מאה.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s