מילים לעולם לא יקשיבו.

בלוג,
בחיי שלא חשבתי שאפתח דבר כזה אי פעם.
אבולוציית האינטרנט פיתחה את החולייה הזאת מוקדם מן הצפוי. התחלנו את ההתפתחות הזו עוד ב-ICQ, ולאחר מכן במסנג’ר, שם גם התווספה שורת ה”מה אני שומע” ומכאן והלאה: התדרדרות טוטאלית בכל הנוגע לשפיכת הפרטים האישיים ומכלול העובדות הקיימות שהופכות בן אדם לאינדבידואל אשר מוכנות לכל דורש בעטיפה יפה עם עיצוב שברובו הוא כחול ולבן, שלמרות התחושה הפטריוטית שזה אולי יוצר אצל ישראלים ברחבי העולם, החשיפה מאפילה לפי דעתי על הכל.

הבלוג החדש אשר נפתח כאן בבכורה עולמית… ומתישהו יהפוך גם לדוט קום יפה ונקי, מיועד רובו ככולו לאהבתי הבלתי נגמרת למוזיקה באשר היא, זאת שמעצבת ומעציבה אותנו, משמחת ושוברת אותנו ברגעים כאלה ואחרים, בונה אותנו ומחברת בינינו כל הרבה פעמים שאנשים אולי כבר לא שמים לב…

בתור צורך של מוזיקה, בין אם בתקליטים {כן, אני לוקח לך בעלות על התקליטים לגמרי… (את יודעת מי את…)} דיסקים, קלטות. וגם, כיאה לעולמנו המתקדם – איטונז בעל 21,000 שירים אנד קאוטינג…. אני נותן קרדיט להמון מוזיקה שלרגעים עשתה בדיוק את מה שהייתה צריכה: הייתה בזמן הנכון ובמקום הנכון.

לא לפני הרבה זמן ניהלתי שיחה שבעיקרה העניין שמבקרי אוכל הם בעיקר אנשים שלא יודעים לבשל, דבר שבעיקרון נשמע מצחיק ומתנשא מאוד מצידם. לקח לי זמן להבין שלא פחות חשוב מליצור אוכל, זה לדעת לצרוך אותו {כהקבלה למוזיקה… כמובן!} לדוגמא אדם כיואב קוטנר, אשר הערכתי אליו היא רבה בעיקר בגלל עיסוקו והקדשת חייו למוזיקה באופן שלא דומה לרבים וזאת למרות שאינו יוצר מוזיקה {באופן רציני}. באותו הרעיון נמצא גם מר אייבי נתן שספינת קול השלום השפיעה על רבים בכל סכלת הגילאים במשך זמן רב {ושוב, אייבי נתן היה טייס בחיל האוויר, כל קשר בינו לבין יצירת מוזיקה מקרי בהחלט (או מסתכם באריק איינשטיין)}.

לפני שלוש עשרה שנים קיבלתי את הדיסק הראשון שלי… הייתי במסיבה אצל ילדה מהכיתה {כיתה ו’ או ה’} ובדרך החוצה חילקו מתנות לבאים {או בעצם הולכים} למסיבה. אצלה ספציפית היו דיסקים כאלה ואחרים. רצה המזל וקיבלתי את ‘קליפורניה-קיישן’ של רד הוט, ואני לא אשכח שהלכתי הבייתה ורק אמרתי לעצמי שזה צרוב ומעפן כי השמיים היו מים כחולים והמים של הבריכה היו בעצם שמיים אדומים {לקח לי בערך 5 שנים להבין שככה העטיפה באמת, מביך. אבל אל תספרו לאף אחד}. שמיים ומים בצד, הדיסק היה כל מה שילד דפוק שכמוני, שלא מתחבר לשום דבר בגילו חיפש והיה חסר לו: גיטרות, Fאנק ותופים. ראיתי את הדברים שונה מאותה נקודה, הבנתי אז מה זה אלטרנטיבי {כן, לילד בן 9 – לשמוע רד הוט זה אלטרנטיבי…} והבנתי שיש עולם שם, עולם של מילים, לחנים, סולואים, בס-תופים, סטייג’-דייבז, יד באוויר, אוזניות באוזניים, רמקולים בפול-ווליום, דיסטורשן, מייתרים קרועים, מקלות שבורים וגיטרות שמנסרות את הלילה.

אכן אני מודה לכל היתקלות ראשונה שלי עם כל מה שאני מכיר ומוקיר כיום בכל הנוגע למוזיקה ומסביב. שמרכיבים ביחד עם קולנוע {משני צידי המסך} חלק עצום בחיי.

עד לפעם הבאה…

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s